קבלה עצמית יכולה לקרות רק כשאנחנו מבינים כמה דברים חשובים לגבי עצמנו.
שאלה אחת שעולה לעיתים קרובות כשאני מדבר על קבלה עצמית היא "מה לעשות עם המחשבות ווההתנהגויות השליליות שלנו?"
הנקודה המשמעותית כאן היא ההבנה שכל צורות החשיבה וההתנהגות שלנו הן ביטוי של הנסיון שלנו לענות על הצרכים שלנו ובעיקר על הצורך בבטחון הישרדותי וחברתי.
צורות החשיבה וההתנהגות האלה נולדו בילדות שלנו מתוך היצירתיות ההישרדותית הטבעית שלנו, כדי להציל אותנו ממצב בלתי אפשרי, מפחיד וכואב שבו חשנו לא אהובים, לא ראויים לאישור ובטחון.
מכיוון שצורות החשיבה וההתנהגות הלא מודעות שלנו הן ילדיות, אנושיות וטבעיות, הן קיימות רק כדי לעזור לנו, רק כדי לאפשר לנו לשרוד ולקבל בטחון ואין שום דבר שלילי או מגונה בצורך וברצון שלנו לשרוד ולקבל בטחון.
אם תרצו, אפשר לדמות את צורות או דפוסי האישיות (החשיבה וההתנהגות) שלנו לגלגלי עזר. הטבע צייד אותנו בהם כדי שנוכל לשרוד, כדי שלא ניפול. בשלב מסויים נראה שגלגלי העזר מכבידים עלינו ומגבילים אותנו אבל הם לא יכולים לרדת על שלא נלמד לראות שהם שם כדי לעזור לנו, עד שנתחיל להשלים עם עצמנו ולזהות את האהבה שקיימת בכל ביטוי של עצמנו, עד שלא נתחיל להתייחס לעצמנו כמו אותו הורה אוהב שכל כך רצינו שיהיה לנו בילדות.
על פי הגישה של חברי ושותפי לדרך שהוא גם מטפל ומדריך בתהליכי ריפוי והתפתחות אישית - עמיחי זלינקובסקי, הדפוסים שלנו שהם גלגלי העזר שלנו, נוצרו כדי להתגונן ממצב שבו חווינו חוסר בהורה מבין ואוהב וכדי שהדפוסים שלנו ירפו, אנחנו זקוקים להכרה ויחס אוהב שלנו כלפי עצמנו, אז הדפוסים מרפים מעצמם, הם רק מחכים שנראה ונגלה את האהבה שבנו.
קבלה עצמית מתחילה בכך שאנו מבינים ורואים שכל צורות החשיבה וההתנהגות שלנו נובעות מתוך צורך טבעי בבטחון ואהבה ושאין שום טעם לגנות או לשפוט את עצמנו על כך.
שאלה נוספת שעולה לעיתי קרובות היא "אם צורת החשיבה או ההתנהגות הזו כבר לא משרתת אותי, למה זה עדיין כאן?
זו שאלה שאני נתקל בה לעיתים קרובות. מה שמעניין לשים אליו פה הוא שהמחשבה "משהו שיש בי כבר לא משרת אותי" היא בעצם גינוי, היא ביקורת עצמית שמספרת שאנחנו קורבנות של המחשבות וההתנהגות שלנו והיא גם תחושת אשמה מכיוון ש"לא הצלחנו עדיין להפטר ממה שכביכול לא משרת אותנו".
המחשבה הזו היא בעצם בקשה לקבל אישור ואהבה, היא עדות למצוקה רגשית ופחד ולכן כשהשאלה הזו עולה, במקום לנסות לענות עליה, אני מעדיף להסתכל עליה. להתסכל עליה ולראות בכנות את הצורך והקושי, את המצוקה והבקשה שהמחשבה הזו משדרת.
על פניו נראה שהיא אומרת "זה כבר לא משרת אותי" אבל כשמקשיבים לה לעומק מגלים שהיא אומרת "אני פוחד וזקוק לאישור ואהבה".
כדי שנוכל לראות ולהבין את דפוסי החשיבה וההתנהגות השונים שלנו כפי שהם - נסיונות אוהבים לענות על הצרכים שלנו מתוך מצוקה רגשית, כל מה שצריך זה לשאול "איך הדפוס הזה כן משרת אותי? איך כרגע הדפוס הזה הוא הדרך היחידה שבה אני יודע לספק לעצמי תחושה של בטחון?".
כשאנחנו הופכים את השאלה מגינוי, לאישור, להתעניינות כנה, משהו חדש יכול להתגלות לנו. קבלה עצמית היא בעצם הכרה עצמית. ככל שאנחנו מעמיקים את ההבנה וההיכרות שלנו עם עצמנו, קבלה עצמית הולכת ומתפתחת בנו באופן טבעי ונטול מאמץ.
